מרכזי לידה בישראל

במרץ 2017 אסר משרד הבריאות על הפעלתם של מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים, בטענה כי נעדר רישוי להפעלת בית חולים. כמו כן נטען, בהתבסס על חוזר לידות הבית, כי אין לקבל לידות חוץ אשפוזיות שלא בביתה של היולדת.

סגירת מרכזי הלידה צמצמה באופן משמעותי את חירותן של נשים בישראל לבחור איפה ללדת.

המיילדות שניהלו את בית יולדות בגדרה הובילו מאבק באמצעות פרויקט ‘זכותי ללדת’ ובתמיכת התנועה לחופש בחירה בלידה. לאחר מאבק משפטי של ארבע וחצי שנים התקבל פסק דין תקדימי המתפרש על פני 75 עמודים, בו נקבע כי מרכזי לידה אינם בתי חולים במובנם בפקודת בריאות העם (1940) ומשכך משרד הבריאות פעל בסגירתם בהעדר סמכות.

 כב’ השופטת דפנה ברק ארז בפסק דינה קבעה כי:

“החלטתו של משרד הבריאות שלא לאפשר לנשים ללדת במרכזי לידה טבעית מביאה, הלכה למעשה, לצמצום של אפשרויות הבחירה העומדות בפני אשה בהיריון בכל הנוגע לתהליך הלידה, תוך השפעה ממשית על אפשרות השליטה באשר לתהליך המתרחש בגופה שלה. היא משפיעה על יכולתן של נשים אלה לספר את סיפור חייהן, ובאופן יותר ספציפי – את סיפור הלידה שלהן. אין מדובר בהשפעה שולית, אלא בהגבלת יכולת הבחירה ביחס לאירוע מכונן, לעיתים חד פעמי, בחייה של אשה”.

בדנג”ץ 5120/18 מיום 21.7.2021, הורה בג”ץ על משרד הביראות לגבש הנחיות קונקרטיות לאסדרתם של מרכזי הלידה הטבעית.